<h1>ספר החינוך מצוה רפ"ו</h1>
<h2>דף קל.</h2>
שיהיה כל קרבן שנקריבהו שלם במינו מן המומין שבאו בכתוב ומאותן שבאה הקבלה עליהם שהם מומין, והוא מה שנאמר על זה [ויקרא כ"ב] תמים יהיה לרצון, ואמרו בספרא תמים יהיה מצות עשה, והביאו ראיה על היות הנסכים וסלתם ושמנם בתכלית השלמות מההפסד מדכתיב [במדבר כ"ח] תמימים יהיו לכם ונסכיהם. שרש המצוה נגלה עם מה שהקדמנו למעלה בענין הקרבנות על צד הפשט שהם לעורר ולכוין מחשבת בני איש אל השם ברוך הוא, כי האדם מתפעל בכח מעשיו, על כן ראוי על כל פנים להיות הקרבן בלי מום, כי מזמות בן אדם לא ינוחו ולא יתפשטו במין הפחות כמו בחשוב, כי הלבבות יתעוררו בחשוב ובשלם במינו יותר, וזה דבר ידוע לכל מבין. מדיני המצוה, המומין שמנו חכמים זכרונם לברכה שפוסלין בקרבן שהם ע"ג, חמשים מהם בין באדם בין בבהמה, והכ"ג מיוחדין בבהמה ואינם ראויין להיות באדם, וכמו כן יש מומין שהן מיוחדין באדם שאינם ראויים להיות בבהמה והן תשעים, כמו שנכתוב בסדר זה גבי מומין הפוסלין בכהן. וכן מה שחלקו זכרונם לברכה בין מום קבוע למום עובר, ומה שאמרו שאין המומין פוסלין בקרבן עוף שלא נאמר בהן תמים זכר, ובמה דברים אמורים במומין קטנים אבל עוף שיבש גפו או נסמת עינו או נקטעה רגלו אסור לגבי המזבח. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שמיני ממנחות. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית. ועובר עליה ושחט או זרק הדם או הקטיר האימורין מבהמה בעלת מום על המזבח ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, וכמו שנכתוב בעזרת השם. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה נמצאת למד שאם הקדיש בעל מום ושחטו וזרק דמו והקטיר אימוריו על המזבח לוקה ארבע מלקיות, ועל מה שאמרו שאם הקדיש לוקה.
